עובדות המקרה:
יצואן ישראלי, חברת טלדטה תקשורת ("היצואן"), ביקש לייצא באוויר שני משלוחים של מערכות טלפונית מתוצרתו לקוסטה ריקה, לחברת הטלפונים הלאומית של קוסטה ריקה ("הקונה"). הטובין היום אמורים להגיע אל מחסן הערובה שבבעלות חברת הטלפונים, שם היו הטובין אמורים לשהות, בפטור מדמי אחסנה, עד לשחרורם מפיקוח המכס.
היצואן פנה למשלח בינלאומי, חברת פריץ קומפני ("המשלח"), לצורך ארגון הובלת הטובין. המשלח הכין שטרי מטען אוויריים של המוביל האווירי אל-על ו - Fine Airlines (להלן: המוביל האווירי").
הטובין הגיעו בפועל לקוסטה ריקה, אולם לא אוחסנו במחסני הערובה של הקונה, אלא במחסן ערובה אחר, של חברה בשם TICAL, וחוייבו בתשלום דמי אחסנה בגובה של 70,169 דולר . היצואן תבע את המוביל האווירי ואת המשלח לקבלת פיצוי בגין דמי האחסנה, ובגין נזקים נוספים (בין היתר, פגיעה במוניטין, בגובה 10,000 דולר).
טענות היצואן:
היצואן תבע הן את המשלח והן את המוביל האווירי. לטענת היצואן, מעשי המוביל האווירי והמשלח היוו הפרת חוזה וחריגה מהוראות שטר המטען, ולחילופין התרשלו המשלח והמוביל האווירי בכך שלא וידאו את הוראות היצואן ולא מילאו אחריהן.
פסק הדין:
כמקובל בתביעות מסוג זה, פיצל בית המשפט את הדיון לשני מישורים: מישור האחריות, דהיינו - האם המוביל האווירי ו/או המשלח אחראים לנזקי היצואן, ומישור הנזק, דהיינו - מהו הנזק שנגרם ליצואן שבגינו צריכים המוביל האווירי ו/או המשלח לפצות את היצואן.
על מי מוטלת האחריות?
במישור האחריות, בחן בית המשפט את שטרי המטען.
באשר למשלוח הראשון, הגיע בית המשפט למסקנה כי המשלח לא ציין בשטר המטען כי היעד הסופי של הטובין הוא מחסן הערובה של הקונה, ובשל מחדל לא דאג המוביל האווירי להעביר את הטובין למחסן הקונה. בית המשפט קבע כי מידע חסר הוא שגרם לכך שהטובין לא הועברו ליעדם, והאחריות למידע חסר זה רובצת על המשלח, לפי שהשמיט מידע זה משטר המטען.
באשר למשלוח השני, הגיע בית המשפט למסקנה כי היעד הסופי צויין במסגרת ה - handling information שבשטר המטען. יחד עם זאת, בית המשפט קבע שבנסיבות הענין, ההוראות שנכללו ב - handling information לא הופנו אל המוביל האווירי, ועל כן ספק האם ניתן במקרה זה להטיל אחריות על המשלח ו/או על המוביל האווירי. בית המשפט הדגיש כי היצואן לא הראה כיצד יכלו המוביל האווירי ו/או המשלח להביא לידי כך שהמטען ימסר דווקא למחסני הקונה.
בית המשפט הדגיש כי אין צורך להיכנס יתר על המידה לענין זה, שכן בית המשפט מצא, כפי שיובהר מייד, שהיצואן לא הוכיח את נזקו.
לא הוכח נזק
לצורך הוכחת דמי האחסנה ששולמו, צירף היצואן חשבונית של המשלח המצביעה על דרישת תשלום כולל של כ - 70,000 דולר עבור דמי האחסנה. בית המשפט לא פקפק באמיתות החשבונית, אולם קבע שהיצואן לא הוכיח כיצד מתחלקים דמי האחסנה בין שני המשלוחים. והואיל ובית המשפט קבע, קודם לכך, כי המשלח אחראי רק בגין המשלוח הראשון, לא יכל בית המשפט לקבוע כמה ישלם המשלח, שכן סכום דמי האחסנה לא פוצל בין המשלוח הראשון לשני. ובלשון בית המשפט: "לא אוכל לחייב את הנתבעת 2 (=המשלח) בתשלום סכום כלשהו, שכן כל סכום שייפסק יהיה מבוסס לא על הוכחה אלא על השערה בדבר דמי האחסנה הנובעים מן המטען הראשון".
פרשנות:
1. פסק הדין חוזר על דברים שנאמרו במקרים קודמים, לפיהם המשלח או סוכן המכס, המטפלים בארגון ההובלה, אחראים לנזקים שנגרמו בגין מחדליהם ו/או מעשיהם, גם אם אין הם מי שביצע את ההובלה בפועל. ראה בפסק דין נוסף שניתן לאחרונה בת.א. 017805/98 בית משפט השלום חיפה), מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ` י. כספי קווי מטען בע"מ, ראה סקירנו בגליון מס` 7 של יבוא ויצוא Index.asp?ArticleID=69&CategoryID=91&Page=1).
2. לא ברור, מקריאת פסק הדין, מדוע בית המשפט לא הטיל אחריות על המשלח גם בנוגע לשטר המטען השני, בגין אי ציון היעד הסופי במקום הנדרש במקום במסגרת ה - handling information. ואם נאמר שבין כך ובין כך לא היתה מוטלת אחריות על המוביל (וממילא גם לא על המשלח), מדוע הוטלה אחריות על המשלח במקרה הראשון בגין אי ציון היעד?
3. בית המשפט הבהיר כי המידע המופיע ב - handling information עשוי להטיל אחריות על המוביל, שעה שהמטען נמצא תחת שליטת המוביל. לדוגמא: כאשר השולח דורש להוביל את המטען בטמפרטורה מסויימת, והמוביל אינו מבצע זאת.
4. פיצוי בגין פגיעה במוניטין: כזכור, היצואן תבע 10,000 דולר בגין פגיעה במוניטין. בית המשפט דחה תביעה זאת על הסף. לנוכח ריבוי המקרים שבהם צד מסוים תובע נזק בדין פגיעה למוניטין, נביא מדבריו של בית המשפט, המסבירים כיצד יש להוכיח פגיעה במוניטין:
"המוניטין מבטאים, איפוא, את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. העסק בעל המוניטין משמר את הרגלם של לקוחותיו לשוב ולפקוד אותו.
אולם, התובעת (=היצואן) לא טרחה להוכיח דבר מאלה. זאת ועוד. הסכום של 10,000$ נטען מן השפה אל החוץ בלי להראות כי היו מוניטין כלשהם שנפגעו מחמת האירועים נשוא התובענה ובלי להראות מה הייתה הפגיעה הנטענת וכיצד התבטאה במציאות. אין לקבל את הטענה כאילו הסכום הנתבע בראש נזק זה "עומד ביחס ישר להיקף העיסקה עם חברת ICE (=הקונה) אשר מסתכם בסך כולל של 2.5 מיליון דולר ...". לא כך ראוי לאמוד נזק נטען למוניטין".
